למה שילמתי 18,000 שח לסופש בוילה בקיסריה

קרדיט לתצלום: zimmer.co.il©

הסאגה של 18,000 השקלים: סיפורה של וילה בקיסריה

התאריך חרוט בזיכרוני כמו צלקת של יוקרה. קיץ 2022. חמישי אחר הצהריים. חום יולי הלוהט נדבק לעור כמו סירופ דביק, ופקקי התנועה בכביש החוף נראו כמו אינסוף של פלדה מותכת. אבל בתוך תא הנהג הממוזג, חלמתי על גן עדן פרטי. חלמתי על בריכה אינסופית, על שקט מוחלט, על בריחה מהשגרה המתישה שבה הייתי שבוי. הייתי בדרך לוילה בקיסריה, ובלב ידעתי שהחתימה על הצ'ק הזה הייתה אחת ההחלטות הפזיזות והמשוגעות ביותר של חיי. 18,000 שקלים. 18,000 סיבות לצקצק בלשון, להרים גבה, ולתהות בקול רם: "האם זה היה שווה את זה?" הסאגה הזאת היא התשובה לשאלה הזאת.

הכל התחיל בדיוק כמו כל דבר משוגע אחר – ברגע של חולשה משותפת. אשתי ואני ישבנו בסלון, צופים בתוכנית ריאליטי על עשירים מופלגים ששוהים בוילות מפוארות, והיא העירה בבדיחות הדעת: "למה שלא נעשה את זה גם?" צחקתי. הבטתי בחשבון הבנק שלי, בתלושי המשכורת שהיה נדמה שתמיד מסתיימים מוקדם מדי, והמשכתי לצחוק, אבל הצחוק הזה היה מתוח, עצבני. הוא הסתיר את הגעגוע הפנימי שהתעורר בי לרגע של מותרות, לרגע שבו אני לא אצטרך לחשוב על כל שקל ושקל. בערב אותו היום, המחשבה המטורפת התחילה להתגבש. נשלחו הודעות לקבוצת הווטסאפ של החברים הקרובים. "יש מצב שנשכור וילה עם בריכה לסופ"ש בקיסריה?"

התגובות היו מהוססות בהתחלה. המחיר הריח כמו פיצוץ פיננסי. "כמה?" שאל חבר אחד. "הזוי," אמרה חברה אחרת. אבל אז שלחתי את הקישור לוילה. וזהו, זה היה הסוף. התמונות דיברו בשפה שלא הכירה התנגדות. בריכה שגולשת אל קו האופק, נוף מרהיב לים התיכון, ג'קוזי ענק שמשקיף על צמחיית הגינה המטופחת. מטבח מעוצב כחלק מסט צילום לסדרת אוכל יוקרתית. סוויטות עם מרפסות פרטיות. כל תמונה הייתה שיר הלל לחיים הטובים. המחשבה הראשונית על "הגזמה" התפוגגה והוחלפה בתשוקה בוערת להגשים את הפנטזיה. בזה אחר זה, האגודלים המאשרים עלו בקבוצה. "יאללה, בואו נתפנק." הפזיזות תפסה אותנו בבת אחת, ובתוך שעה קיבלנו את המחיר הסופי. 18,000 שקלים. בלי התפשרות. בלי הנחות. פשוט מחיר מופרך, שדרש ממני להכיר בו ולהסכים לו.

הדרך לקיסריה הייתה חלקה כמעט כמו המשי של מצעי הוילה שדמיינתי. הדופק שלי עלה עם כל קילומטר שחלף. האם הוילה תהיה יפה כמו בתמונות? האם זה באמת יהיה שווה את הכסף? הניסיונות של אשתי ושל החברים להרגיע אותי לא עזרו. הגענו לנקודה שסימנו ב-WAZE. שער חשמלי כבד נפתח באיטיות, וחשף שביל גישה מרוצף באבן טבעית. הוילה הופיעה מולי במלוא תפארתה, גדולה ומרשימה יותר מכל דמיון. היא ניצבה מולנו כמו ארמון מודרני, עם קירות זכוכית ענקיים שחשפו את פנים הבית ואת הגינה המפוארת. הלב שלי החסיר פעימה. נשמתי לרווחה. לשנייה אחת, 18,000 השקלים הללו נראו כמו השקעה חכמה.

הכניסה לוילה הייתה כמו צלילה לתוך חלום. ריח של נקיון ושל בושם עדין קיבל את פנינו. הרצפה המבריקה שיקפה את התאורה החמה, והריהוט המעוצב בקפידה הזמין אותנו להתפזר על הספות הרחבות. אבל כל זה היה רק הקדמה. ברגע שראיתי את הבריכה, ידעתי שהגעתי הביתה. היא הייתה ענקית, מוארת בתאורה תת-מימית, והמים הכחולים שלה נצנצו בציפייה. מעבר לה, הים התיכון נפרש במלוא הדרו, והשמש האחרונה של היום התחילה לשקוע, צובעת את השמיים בגוונים של אדום, כתום וורוד. השקט הכל כך מורגש, הנשימה המלאה של הריאות באוויר נקי, הרגע הזה שבו כל הלחץ של שבועות ארוכים נעלם, הרגע שבו אפשר היה פשוט להיות, להניח למחשבות ולדאגות להתפוגג כמו עשן לבן.

הסאגה האמיתית התחילה בלילה. אחרי שהתמקמנו בסוויטות המפוארות, התכנסנו במטבח הענק. החלטנו להכין ארוחת ערב גדולה וחגיגית. חבר אחד היה אחראי על הסטייקים, חברה אחרת על הסלטים, וכולם השתתפו בחגיגה של קולינריה חובבנית. הבדיחות עפו באוויר, היין זרם, והמוזיקה התנגנה ברקע. לשעות ארוכות הרגשתי שאנחנו שייכים למקום הזה. שהיוקרה הזאת היא טבעית לנו, חלק מההוויה שלנו. אבל אז הגיעה התקלה הראשונה. הג'קוזי החליט להפסיק לעבוד. לא משנה כמה לחצנו על הכפתורים, הוא נשאר קר ואטום. התעוררה פאניקה קטנה. "18,000 שקלים, והג'קוזי לא עובד?" צעק חבר בייאוש מדומה. התקשרתי לבעלים, והוא הבטיח שישלח מישהו למחרת בבוקר. התאכזבנו, אבל זה לא פגע בחגיגה. התפזרנו בגינה, שותים יין ובוהים בכוכבים.

הבוקר של שבת הגיע עם אור רך ונעים. קמתי מוקדם, נכנסתי לבריכה ופשוט שחיתי. השקט היה מוחלט. יכולתי לשמוע את ציוץ הציפורים ואת רחש הגלים מרחוק. המים היו צלולים, והחוויה הייתה מדיטטיבית. הבריכה היתה כולה שלי, ללא צפיפות, ללא צעקות. ארוחת הבוקר הייתה עשירה ומפנקת. התיישבנו יחד מסביב לשולחן הגדול, עם ביצים מקושקשות, ירקות טריים וגבינות מיוחדות שקנינו במיוחד. הזמנו גם קייטרינג שדאג לכל הצרכים הקולינריים שלנו בסוף השבוע, משהו שלא חשבנו עליו בהתחלה, אבל הרגיש כה הכרחי ברגע ההוא. שוב, חשבתי על המחיר, אבל הזיכרון שלו היה מטושטש, רחוק. הוא לא היה חלק מהחוויה. הוא היה רק התגית.

במהלך יום שבת התרחשו עוד כמה אירועים קטנים ומשעשעים. ניסינו להפעיל את מערכת הקול בוילה, אבל היא הייתה כה מסובכת שהחלטנו לוותר ולהסתפק ברמקול הנייד שהבאנו. חברה אחת איבדה את המפתח לסוויטה שלה למשך כמה שעות, וכולנו נרתמנו למשימת החיפושים. בסוף מצאנו אותו בתוך אחד מכיסי התיק שלה. היו גם רגעים של שקט מוחלט, של מנוחה אמיתית. קראתי ספר בפינה מוצלת ליד הבריכה. חברים נרדמו בערסל התלוי. אחרים שיחקו משחקי קלפים באווירה נינוחה. כל רגע היה מתוכנן ולא מתוכנן בו זמנית, זורם בקצב משלו. האווירה היתה מחוברת, קרובה. הרגשנו שהזמן עצר מלכת. היו דיונים אינסופיים על הכל, על החיים, על העתיד, על מה שהופך את הכל לכדאי.

הערב האחרון היה מיוחד במיוחד. התכנסנו כולם על דק העץ שליד הבריכה, הדלקנו פנסים קטנים שפיזרו אור חלש, וצפינו בשקיעה האחרונה. הסטייקים עלו על המנגל, והריח המשכר שלהם מילא את האוויר. הרגשתי את תחושת הסוף מתקרבת, והיא היתה מתוקה מרירה. התחלתי לסכם בראש את החוויה. היו לי תמונות של הים, תמונות של החברים מחייכים, תמונות של עצמי צף בבריכה בחצות הלילה, מתחת לירח מלא. כל תמונה כזאת הייתה יקרה יותר מ-18,000 שקלים.

הבוקר של יום ראשון הגיע מהר מדי. התחלנו לארוז את התיקים, להכניס את כל הציוד למכוניות. השארנו את הוילה נקייה ומסודרת, בדיוק כמו שמצאנו אותה, ואני הסתכלתי עליה פעם אחרונה. קירות הזכוכית נצנצו בשמש הבוקר, והבריכה עדיין נראתה מזמינה. כשעמדתי ליד המכונית, הסתכלתי לאחור. חלום שנמשך 48 שעות הסתיים. אבל הוא לא נגמר באמת. הוא נשאר בזיכרונות. הוא נשאר בתמונות. הוא נשאר בשיחות שניהלנו בדרך חזרה, כשהיינו צרודים מצחוק, אבל שלווים ומרוצים. המחיר עלה שוב לשיחה. אבל הפעם, לא בצורה של תלונה. הפעם, זה היה בצורה של סיכום, של תובנה.

ההוצאה הזאת, הלא הגיונית, 18,000 שקלים על שני לילות, הייתה למעשה השקעה. זו הייתה השקעה בחוויות, בזיכרונות, בזמן איכות, במנוחה, ובחידוש הקשרים עם אנשים שאנחנו אוהבים. כל סכום כזה יכול היה להתפזר על מוצרים, על מותגים, על דברים חומריים שהיו הולכים ונעלמים עם הזמן. אבל החוויה הזאת תישאר איתנו תמיד. היא תצוף ותחזור כבדיחה פנימית, כתזכורת לרגע הזה שבו העזנו, שבו יצאנו מהשגרה ויצרנו לעצמנו מציאות אחרת. המחשבה הזאת היא זו שהרגיעה אותי. השקעה בעצמי, באושר שלי, בשקט הנפשי שלי.

הגענו הביתה עייפים אבל מלאי אנרגיה. הסתכלתי על הערימה הקטנה של הכביסה שחיכתה לי, ועל הבית שחזר להיות בדיוק כמו שעזבנו אותו. אבל אני לא הייתי אותו בן אדם. משהו בי השתנה. משהו בי ידע שהחיים הם לא רק תלושי משכורת וחשבונות. שהחיים הם גם רגעי קסם, רגעי בריחה. הם רגעים שבהם אפשר להשקיע ביופי, בשקט, ובהנאה. כשנסעתי הביתה, עברה בי המחשבה שאולי זה לא היה מספיק. אולי הייתי צריך לשלם יותר, כדי לחוות יותר. הרגעים הטובים באמת בחיים הם בחינם, אומרים. אבל כדי להגיע אליהם לפעמים צריך לשלם. ולפעמים, כמו במקרה הזה, לשלם הרבה מאוד.

הצ'ק של 18,000 שקלים נפרע. והבדיחה על הסכום כבר לא הייתה בדיחה. היא הייתה סיפור, סאגה קטנה, זיכרון מתוק של קיץ אחד בקיסריה. זו הייתה תזכורת לכך שהחיים קצרים, ושהרגעים היקרים באמת הם אלה שאתה זוכר, לא אלה שאתה רוכש. ובסופו של דבר, למרות כל החששות וההתלבטויות, התשובה שלי נותרה זהה לכל מי ששאל אותי אם זה היה שווה את זה: "כן. כל שקל ושקל."

גם לכם יש חוויה מיוחד של חופשב בוילות בצפון או בדרום? 

שלחו לנו את הסאגה שלכם לדוא"ל כאן